כינרת - מקור מים > מפלס הכינרת

מפלס הכינרת

מפלס הכנרת הוא הרום של פני המים. הוא מבטא את כמות המים שבאגם, והשינויים במפלס מבטאים את מאזן המים שלו. מכיוון שהכנרת נמצאת מתחת לפני הים, הרי גובה המפלס מבוטא על-ידי מספר שלילי וככל שהוא גדול יותר- משמעו רום נמוך יותר: לדוגמא 213- נמוך יותר בשלושה מטרים מרום 210-.

מפלס המים באגם השתנה מאוד במשך השנים שנמדד (ראה מאמר בנושא מפלסי הכנרת בעבר- יצחקי גל, דורון מרקל). ב-1926, החלו מדידות מפלס מדויקות ורצופות באגם, עם התחלת ההקמה של מפעל החשמל ההידרואלקטרי בנהריים. כחלק מהמפעל הזה הוקם סכר דגניה, והועמק אפיק הירדן ביציאתו מהכנרת. בזאת החלה התקופה שהאדם שולט על מפלסי הכנרת.

את שינויי המפלס לפני 1926 אפשר לשחזר חלקית על-פי עדויות היסטוריות. המפלסים בשנים 1923-1933 היו גבוהים והגיעו בממוצע לרום 210-. בשנים 1934-1947 היו המפלסים נמוכים ונעו לרוב בין 210- עד 212- (הגדלת משרעת המפלסים). בשנת 1948 החלה עלייה הדרגתית של מפלסי הכנרת בשל הפסקת עבודתו של מפעל החשמל בנהריים עקב כיבושו בידי הירדנים והעירקים, ובשנים 1948-1972 הם נעו בין 209- ו- 211-. בשנת 1972 החל שימוש אינטנסיבי במי הכנרת באמצעות המוביל הארצי, והמפלס ירד.
בשנים 1973-1988 היו השינויים בין המפלס המרבי ומפלס השפל השנתיים גדולים, בגלל השימוש הרב במים.

מדינת ישראל הסדירה באמצעות חוק את הטווח המותר לתנודות במפלס הכינרת- טווח זה כונה בשם "הקווים האדומים" של הכינרת. החוק קבע שהמפלס לא יעלה מעל 208.90- ולא ירד מתחת ל- 212-. כיום, לאחר מספר תקנות בנושא, עומד הקו האדום העליון על 208.8-, והקו האדום התחתון על 213.00- .
הרום המרבי נקבע לבל יציפו המים העולים מבנים בחוף. הרום הנמוך נקבע על-פי שיקולים לימנולוגיים- קיים חשש לערבול מוגבר של חומרי דשן מהקרקעית ולהגברה בשפיעת מים מלוחים במקרה שהמפלס יהיה נמוך מ- 213- לתקופות ארוכות (ראה מאמר "נתונים מהעבר").

מפלסים המינימום והמכסימום הינם הגורמים העיקריים המשפיעים על תכנון תפעול האגם כמאגר מים לאומי. הגברה או האטה בשאיבה נקבעים גם על-פי כמות המים הזמינים וכושר השאיבה וההולכה של המוביל הארצי. כדי למנוע עליית המפלס מעל למותר פותחים בשעת הצורך את סכר דגניה.
כמובן, שכל אלה יחד נקבעים על-פי כמות המים וקצב הזרימה שלהם אל האגן, ואלה נקבעים על-ידי כמות המשקעים היורדת באגן ההיקוות וחלוקתם בזמן.

בשנת 1991 ירד מפלס הכינרת, בעקבות רצף של שנות בצורת, לשפל חסר תקדים והגיע כמעט עד ל"קו האדום התחתון" דאז: 213.0- (212.90 – בנובמבר 1991). חורף 1991/92 היה גשום במיוחד והביא לעליית המפלס מהקו האדום התחתון למפלס המרבי, בכדי למנוע הצפות נפתח סכר דגניה ו-220 מלמ"ק (מליון מ"ק) מים הוזרמו לירדן הדרומי.
בשנים הבאות היו מפלסי הכינרת גבוהים- עד שנת 1995 נפתח סכר דגניה בכל שנה, השימוש במים לחקלאות היה גבוה מאוד. החל משנת 1995 התחיל רצף שנים שחונות, אשר גרר ירידה במפלס הכנרת, עד לשפל חדש- 214.87- בשנת 2001. נציב המים קיבל החלטה להוריד את הקו האדום התחתון זמנית לרום 215-, נעשה קיצוץ חריף במכסות המים לחקלאות (אולם עדיין ללא פגיעה במגזר הביתי ובהשקיית הגינות). הנזקים לחופי הכינרת היו קשים - בחלק מהחופים נסוג קו המים מאות מטרים, בהם גדלה צמחיה צפופה (בעיקר אשלים) אשר הפריעה לרחצה. הורגשה הרעה גם באיכות המים- עלייה במליחות המים, עלייה בכמות ובמספר המינים של האצות הכחוליות.

הבצורת הקשה נתנה דחיפה להקמת מתקני התפלת מים. המתקן הראשון הוקם באשקלון והוא מספק 100 מלמ"ק מים שפירים בשנה.
חורף 2002/3 היה גשום מאוד והכינרת "התמלאה" בתך שנתיים. מפלס ה"קו האדום התחתון" שב לרום 213.0-.
למרות הניסיונות למצוא מחזוריות במפלסי הכינרת ובכמויות המשקעים, אין ממצאים ברורים בנושא.
במשך התקופה בה נעשה שימוש אינטנסיבי במי הכינרת (משנת 1972 ועד היום) נעו המפלסים בין 214.87- (נובמבר 2001) עד 208.88- (מאי 1988)- טווח של כ- 600 ס"מ.

תפעול הכינרת

משק המים הישראלי נתון במשבר מתמשך עקב ניצול-יתר רב-שנתי של מקורות המים. בעיית ירידת מפלס הכינרת התעוררה בחריפות יתר בגלל משבר זה. הרמה הנמוכה הקיצונית שמפלס הכינרת ירד בקיץ שבשנים 1986, 1989-1991, 2000-2002 נובעת משנים שחונות רצופות. ללא כל קשר לכך החליט נציב המים (עוד בשנת 1980) על מדיניות ארוכת טווח של מפלסי מים נמוכים, וקבע תקנה המאפשרת להוריד את מפלס המים עד ל- 213.0- ולא עד 212.0- (כמו לפני כן), ולהגדיל בכך את פוטנציאל האגירה של האגם וניצול מימיו.בשנים שחונות, כשמפלס המינימום היה מתקרב למותר בחוק הקודם (212-), היה נציב המים מורה על הפסקת השאיבה או צמצומה בכדי שהמפלס לא ירד מתחת למינימום. החוק החדש, שפורסם ב-1981, מאפשר להוריד את מפלס המינימום עד 213- ובכך להגדיל את קיבולת האגם- לקראת החורף הבא.