שימור קרקע

המילים שימור קרקע, סחיפה, ירידה בפוריות ופרי עמלו של החקלאי, נישאו בפיו כבר במהלך המהפכה החקלאית. בערך בין 7000 ל- 2500 לפנה"ס הנוצרית. עדויות לכך ניתן למצוא בערים ובציוויליזציות עתיקות שהתפתחו על פני הגלובוס ובמרחב הארץ ישראלי, כגון : יריחו, ירושלים. אחת מהשיטות לשימור קרקע הראשונות שהתפתחו וייושמו לשם מניעת סחיפת קרקע הייתה הטרסות. טרסות העפר לקטיעת המזרון וניתוב המים וטרסות האבן. שיטה זו אשר התבססה על בנית גלי אבנים לרוחב השיפוע הטופוגרפי, מנעה סחיפת קרקע מצד אחד ומאידך אפשרה למים להמשיך לזרום / לחלחל בין המרווחים הקטנים. בדרך כלל המרחק בין טרסה לטרסה נקבע בשטח על פי שיפוע לש לא יותר מ- 4 מעלות.

 

שימור קרקע

בארץ ישראל, עקב בעיות של סחיפת קרקע בשטחים חקלאיים, מפרסם הממשל את הפקודה לסחף קרקע (מניעה) ב- 1941. על פי פקודה זו, מוכרזות מספר תקנות לשימור קרקע עד 1960.

ביניהן תקנת שימור הקרקע לאזור הנגב (1951).

על מנת לתת מענה לבעיות סחיפת קרקע בשטחים החקלאיים, מבצע משרד החקלאות באמצעות האגף לשימור קרקע והתנאים המחוזיים סקרי קרקע ב- 1952.

תהליך חשוב נוסף שמתבצע באותן שנים, הוא ביקורו של ד"ר וולטר לאודרמילק עוזר מנהל ראשי של השרות לשימור משאבי טבע של ארה"ב בישראל (NRCS). גישתו המדעית כלפי שימור קרקע ותמיכתו האישית, מובילים להקמת בית ספר בנושא בחיפה (LOWDERMILK, 1999).

המהפכה הירוקה משנות ה- 60 ואילך, הובילה לשינויים מבניים בחקלאות ומאידך להתמקדות החקלאי בהעלאת היקף היצור לדונם. שינויים מבניים אלו והכנסת טכנולוגיות חדשות הצליחו אומנם להביא לעלית התוצרת לשטח נתון במדינות רבות ביניהן ישראל, אולם יצרו בעיות כגון :

  • נגישות החקלאי לסוגי הענפים החדשים, עליה בעלויות היצור.
  • השפעות סביבתיות שליליות – כגון דלדול קרקע כתוצאה מסחף מוגבר של השכבה העליונה, צמצום המינרלים הזמינים, המלחה וזיהום מהרבצידים (השפעה על מאזן האוזון ברמה העולמית – ועידת קיוטו, אפקט החממה).
  • התפתחות עמידות מזיקים לחומרי הדברה.

בעקבות ההשפעות השליליות של המהפכה הירוקה, החלו ארגונים בינלאומיים וממשלות ליזום מחקרים בנושא שימור קרקע במהלך שלושת העשורים האחרונים. דוחות מחקר אשר הצביעו על תהליכי סחף ודלדול הקרקע מוגברים בשטחים חקלאיים ובאזורי פיתוח והשפעתם השלילית על שינויי אקלים ברמה העולמית. הובילו להעלאת הנושא לדיון בועידות בינלאומיות, אשר קראו לממשלות וארגונים ליזום פרויקטים משותפים על מנת להפחית בהשפעות השליליות של תופעות אלו.

אחת מהועידות הבינלאומיות שדחפה להכרה עולמית בחשיבת השמירה על הקרקע החקלאית הייתה ועידת האו"ם בריו שדנה בנושא פיתוח וסביבה (UN, 12/8/1992).

תוכנית העבודה שיצאה בעקבות ועידת ריו אשר נקראת אג'נדה 21, ממליצה לשלב שיטות שימור הקרקע במגוון רחב של נושאים סביבתיים כגון פיתוח ותחזוקה של שמורות טבע ושטחים חקלאיים (UN, 1995). המייחד תוכנית עבודה זו מתוכניות אחרות הוא, בשילוב המימד החברתי והכלכלי בכדי לקדם את התהליכים הנדרשים מבחינה סביבתית.

ב- 14 במאי 2003, התקבלה על ידי ממשלת ישראל החלטה 246 "תוכנית אסטרטגית לפיתוח בר-קיימא בישראל". תוכנית זו המשלבת בתוכה הצהרת כוונות, עקרונות ומדדים כמותיים מכילה בתוכה התייחסות לגבי קרקע חקלאית ויישום שיטות שימור קרקע במרחב הארץ ישראלי.